סנאי ירוק

קבוצת צנחני מילואים החלה על דעת עצמה בתום מלחמת יום כיפור מעבר לתעלת סואץ, ליד איסמעיליה, לאסוף טילים נגד טנקים שהותירו המצרים מאחור בשטח, ולהתאמן עליהם. הם התאגדו למחלקת סאגר, בחרו אחד מהם, שלא היה כלל קצין, למפקד המחלקה, והנהיגו אורחות התנהגות משלהם, ללא פקודות.

שנים אחר כך, במלחמת שלום הגליל, הדביקו להם את הכינוי סנאי ירוק. מחלקה זו לא קיבלה מעולם הכרה רשמית כמחלקת לוחמה בשריון, לא ניתנו לה תקנים ואמצעים, אך אנשיה התמידו בדרכם. כאשר נותרו ללא טילים, ידעו כי ימצאו בהמשך, בכוחות עצמם, טילי שלל חדשים ויאספו אותם. כך היה גם בתום מלחמת שלום הגליל. הם שוטטו ברחבי דרום לבנון, היכן שנטשו הכוחות הסוריים, ושבו והצטיידו בטילי סאגר שהותירו הסורים מאחור.

זה סיפור על חברים שיזמו, התמידו, לא ויתרו לעולם; חברים שהתנהגו אחרת וידעו תמיד טוב יותר מכל אחד איך למקסם את תועלתם ותרומתם כלוחמים. זהו גם סיפורן, בתמצית, של יחידות טילים נגד טנקים נוספות בתולדות צה"ל, שמתוכן ולצדן קמה ופעלה מחלקת הסאגר.

זה סיפור על אהבת הארץ, הקרבה, חברות, יוזמה וחשיבה אחרת. הספר מחדד את השאלה: האם יש בצבא מאורגן של ימינו מקום ליחידה צבאית זעירה ומיוחדת, שתתנהל במתכונת של מחלקת סנאי ירוק?

זה ספרו השלישי של יאיר דוד, בן קיבוץ גברעם, לוחם בסיירת הצנחנים ומפקד צוות מפעילי טילים נגד טנקים. בחיל האוויר היה אחד מראשוני נווטי הקורנס והבז. בעל ניסיון מבצעי עשיר. פעמיים נטש את מטוסו בשטח אויב, פעמיים נמלט וחולץ בלי ליפול בשבי. יאיר הוא מהנדס אווירונאוטיקה, משפטן ודוקטור לפילוסופיה. על אחת מיוזמותיו זכה בפרס ביטחון ישראל.