יחסי צבא – חברה: נפגעים בצה"ל - הצבא מתקרב, החברה מתרחקת

החברה היהודית בארץ ישראל נושאת בנטל הקיום הפיזי עוד מלפני קום המדינה ובוודאי ביתר שאת ממלחמת העצמאות ומלחמות ישראל עד היום. המאבק לא תם והוא כרוך באבידות בנפש – חיילים ואזרחים – בפעילות מלחמתית, בביטחון שוטף, מפעולות איבה ואף נפגעים במסגרת השירות הצבאי, חובה, קבע, מילואים.

היחס לנפגעים – חללים, פצועים, נכים, שבויים, נעדרים – לבש צורות שונות במהלך השנים בממדים החברתיים והתרבותיים.

במהלך השנים חלו תמורות רבות ביחס של החברה האזרחית להקרבת חיילים למען ביטחון המדינה.

החברה האזרחית החלה עם קום המדינה לקבל את "הנופלים" כחלק מהאתוס הלאומי, ההקרבה למען הקולקטיב נתפסה כ"מחיר" ראוי ומוערך, אשר נתפס כמחיר לאומי כללי יותר מאשר אישי. נעשו פעולות רבות שמיסדו את מקומם של החללים באתוס הלאומי (גווילי אש, בול שנתי, הקמת בתי "יד לבנים" וריטואל ציבורי ותקשורתי מיוחד ליום הזיכרון).

בשנות השמונים, וביתר שאת בשנות התשעים, כחלק משינויים בחברה הישראלית בתחומים שונים, חל שינוי גם בדפוסי ההנצחה. לאחר מלחמת לבנון הראשונה, החל הוויכוח הפוליטי סביב הנוכחות בלבנון לחלחל גם לשיח על השכול ולחץ על הדרג המדיני לצאת מלבנון, דרך מעורבות חזקה של משפחות שכולות ("משפחת הבופור",  והשיא אחרי אסון המסוקים ב-1997 עם הקמת "ארבע אמהות") הופעל לחץ כבד על הדרג המדיני ליציאה מלבנון, כדי למנוע נפגעים. בהמשך הופעל לחץ דומה ליציאה מעזה (משפחת וישינסקי) בשנות האלפיים, אשר הבשיל להתנתקות.

אחד הביטויים המוחשיים לשינוי בדפוסי ההתייחסות מקולקטיב לפרטנות היה בלחץ שהביא לכיתוב אישי של המשפחות על מצבות החללים.

היחס לנפגעים בחברה הישראלית הקיף גם את הנפגעים מתאונות אימונים ולחץ להוציא את החקירה מחוץ לצבא.

דיון ציבורי נרחב מתקיים בשאלת המחיר שאנו משלמים תמורת שבויים בידי ארגוני מחבלים (החזרת גופות חטופי החרמון 2000, רגב וגולדווסר 2006, בהשוואה לעסקת ג'בריל 1985).

הצבא, מצדו, עשה רבות כדי להקטין את מספר הנפגעים בתחומים רחבים מאד: שינויים טכנולוגיים בשדה הקרב, הגברת המיגון האישי ומיגון כלי הלחימה (טנקים, נגמ"שים, מטוסים), שינויים בתפיסת הקרב, המעטת שיתוף אנשי מילואים בקרב, מניעת שיבוץ בני משפחות שכולות ובנים יחידים ביחידות שדה בלי הסכמת הורים, גידול באמצעי זיהוי אישיים לחיילים למניעת נעדרים שאינם ניתנים לזיהוי, הגדלת מערך הנפגעים בחילות ובמטה הכללי ועוד ועוד.

הטענה שבכוונתי להציג בכנס: הצבא עושה הרבה יותר למניעת נפגעים ולחיבוק המשפחות השכולות ומשפחות הנפגעים. בחברה האזרחית יש פחות סובלנות לקבל את המחיר האנושי של הביטחון. 

הרשימה היא ראשי פרקים להרצאה בכנס מכללת כנרת על יחסי צבא-חברה בישראל, דצמבר 2011