מאיר זפרן ז"ל – מגיבורי מבצע סוזאנה ו"עסק הביש"

ב-30.10.22 הובא למנוחות בבית העלמין תל רגב חבר "צוות" מאיר זפרן, מגיבורי "הפרשה", שנקראה גם "מבצע סוזאנה" ו"עסק הביש". להלן דברי ההספד של פרופ׳ נחם אילן, ראש הקרן להנצחת קדושי קהיר:

מאיר נולד בקהיר בכ"ט במנחם אב תרפ"ח, 15 באוגוסט 1928, ונפטר בחיפה בה' במרחשוון תשפ"ג, 30 באוקטובר 2022, בשנתו ה-95. ב-1951 נענה לפנייתו של סרן אברהם דר, נציג יחידה 131 במחלקת המודיעין במטה הכללי של צה"ל (אגף המודיעין קם רק בסוף 1953), והתנדב לפעול בסתר למען מדינת ישראל בידיעה ברורה שבכך הוא מסכן את חייו.

בקיץ 1954 הגיע למצרים אברי אלעד, שנשלח מטעם יחידה 131, כדי להפעיל את החוליה האלכסנדרונית לבצע פיגועים ביעדים בריטיים ואמריקאיים במצרים כדי להניע את בריטניה לשקול מחדש את החלטתה להוציא את צבאה ממצרים. החוליה הקהירית, שמאיר נמנה עמה, הייתה מנוונת כבר חודשים אחדים.

אברי אלעד בגד בשולחיו ובחברי החוליות והסגירם לידי המצרים. בהעדר מידור בין החוליות נתפסו כל החברים בתוך ימים ספורים, ובהם מאיר, נחקרו באכזריות והועמדו לדין. משפטם החל ב-10 בדצמבר 1954 והסתיים כעבור שלושה שבועות, ב-31 בדצמבר. מאיר זפרן ומאיר מיוחס נידונו לשבע שנות מאסר עם עבודת פרך.

ב-1961 שוחררו שניהם וכעבור ימים אחדים הגיעו ארצה, חבולים בגופם ובנפשם, אחרי שמדינת ישראל ניסתה להרחיקם ממנה אל דרום אמריקה. שניהם התעשתו במהירות ובנו לעצמם קריירות נאות ומשפחות חמות. מאיר זפרן עבד שנים כאדריכל וכמהנדס בניין, ובין השאר, היה שותף בתכנון ובהקמת המגדל של אוניברסיטת חיפה במרומי הכרמל. חותמו המקצועי ניכר היטב בעוד מבנים רבים בחיפה. ב-1970 נסע עם משפחתו לגבון מטעם חברת פדרמן, ולחוף השנהב מטעם "סולל בונה", וניהל שם מיזמים רחבי היקף. בתום שלוש שנים באביג'אן בירת חוף השנהב שבה כרמלה רעייתו עם שני ילדיהם לחיפה, ומאיר התמנה למנהל סניף "סולל בונה" בטוגו. בעת שהותו באפריקה הכין מאיר 24 רישומים ובהם חוויותיו וחוויות עמיתיו מתקופת המעצר, החקירות, המשפט והמאסר בקהיר.

מאיר שב ארצה מעט לפני מלחמת יום הכיפורים, ובמהלכה ולאחריה ריכז כעשרים פרויקטים של חברת עמידר בצפון הארץ, בתל אביב ובירושלים, שהמהנדסים שטיפלו בהם היו במילואים.

לאחר פרישתו לגמלאות החל מאיר מתמסר לציור עשיר בצבעים, וביתו הוא מוזיאון קטן ליצירותיו עזות המבע.

בשנים האחרונות התקשה לשמוע וללכת, התייסר בכאבים עזים, שלרובם לא היה מזור, ועדיין היה חיוך נסוך על שפתיו, והוא שב ואמר: "אני אופטימי, נחם, יהיה טוב, יהיה בסדר, אני אופטימי". כל עוד הייתה כרמלה בין החיים הוסיף: "אני דואג לכרמלה, היא מדאיגה אותי". לפני יותר משלושה חודשים, יום לאחר יום הולדתו התשעים וארבעה, באתי לברכו בביתו. ייסוריו ניכרו על פניו, ועדיין הרבה לחייך והזמין אותי לראות את הציור החדש שהוא עובד עליו ונושאו גן עדן!

המאסר במצרים, העינויים ועבודות הפרך שברו את גופו. מאיר היה נכה צה"ל. כשהגיע ארצה גם נפשו הייתה חבולה, ודווקא אז ומאז התגלו תעצומות הנפש שלו. הוא בחר לחיות את חייו כאדם בריא ופעיל, הביט קדימה, היה לאדריכל ולמהנדס נחשב ומוערך, הקים משפחה אוהבת, התגאה בילדיו ובנכדיו, וכמו חבריו למחתרת ולמאסר חי חיים עשירי תוכן.

מאיר היה לא רק איש מקצוע מעולה, אלא בעיקר בעל נפש של אמן. האמנות הייתה מרכיב מהותי בעולמו ועיצבה את יחסו אל העולם. מאיר שורר בצבעים, וראה לנגד עיניו עולם ססגוני, המזמן הרבה אפשרויות טובות, מרתקות, מפתחות ובונות. הוא האמין שעל האדם, כל אדם, להרים את ראשו, להבחין בשפע הזה, ולבחור בחיים במלואם. מאיר בחר לחיות חיים כאלה, ודומני שבזכות גישתו זו לחיים האריך ימים למרות מחלותיו.

במשך עשרות שנים היה גא בציוניותו, לא התחרט על פועלו למען מדינת ישראל, שלא גמלה כראוי לו ולחבריו, ובחר במודע ובתבונה להדגיש את הטוב והיפה ולא להיות לאדם נרגן ומריר.

מאיר היה בעבורי מקור השראה לתעצומות נפש, לרגישות, לאנושיות, לרֵעוּת ללא גבולות, לאהבת היפה והטוב, לרוח האדם במיטבה. דמותו תמשיך להאיר את דרכי.

נַחֵם אילן