פרשת משפטים

פרשיות "יתרו" ו"משפטים" הן שתיים שהן אחת. פרשת יתרו מבטאת את הקשר בין אדם למקום (מעמד הר סיני ומתן תורה), בעוד פרשת משפטים דנה בעניינים שבין אדם לחברו (כגון גניבה, גזלה והריגה). "ואלה המשפטים" מפרש רש"י: "מוסיף על הראשונים, מה אלו מסיני אף אלו מסיני. יש דין ויש דיין".

מספרים כי במאה ה-19 נתקיים ויכוח בין המלבי"ם, שכיהן כרב בבוקרשט, לחוגי הרפורמה שראו עצמם "מתקדמים". הם טענו שמאחר והשתחררו מעול המצוות והמסורת היהודית הרי הם בני חורין לכל דבר, בעוד ששומרי המצוות הם המשועבדים. ענה להם המלבי"ם שההפך הוא הנכון. אם אתם אינכם מסוגלים לרסן את עצמכם בהתנהגותכם הרי זהו סימן לעבדות ולכניעה. לעומתם, המוני ישראל הכובשים את יצרם ומושלים ברוחם מול תאוות ופיתויים הם בני החורין האמתיים. הגיעה העת, לאור המצב החברתי, להשיב את חיי התורה והמוסר בעם לאיתנם, לרסן ולעצור את ההידרדרות, כי בנפשנו הדבר, ויפה שעה אחת קודם.

המשפט וחשיבותו

בפרשת יתרו קראנו אודות קבלת התורה במעמד הר סיני, וכאן הסבר ופירוט, על המשפטים והחוקים. כשלעצמם, קובעים החוקים והמשפטים רק את יסודות המשפט ואת המסגרת. גם החוק הטוב והמפורט ביותר צריך שופטים טובים, אנשי צדק ויושר שיישמו את החוק הלכה למעשה על הצד הטוב ביותר. הרי אם הממונה על המשפט יהיה אדם מושחת הוא יוכל לעוות ולעקם גם את החוק הישר ביותר.

"אלה המשפטים אשר תשים לפניהם". המפרשים חלוקים ביניהם בשאלה למי כוונת הדברים. מכל מקום, ברור שתחילה ראוי לחנך ולהדריך את מנהיגי העם לשמש דוגמה להמונים ולהיות ראויים לתפקידם הרם. חז"ל הקפידו על הכלל של "קישוט עצמך", משום הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. שנו רבותינו "ושוחד לא תיקח" (שמות כ"ג, ח'). אינו צריך לומר שוחד ממון, אלא אפילו שוחד דברים אסור. כגון שמואל, שעבר על פני גשר ובא אדם ונתן לו ידו לתומכו. אמר לו מי אתה – מדוע באת לעזרני, ענה – דין יש לי אצלך. אמר לו שמואל פסול אני לך לדין.

גישת התורה לעניינים אלו שונה לחלוטין מחוקי האומות, הן מבחינת מהות המשפט והן מבחינת האחריות. אצל האומות, אם היטה השופט את הדין בדיני ממונות, הרי הוא נאשם רק בדיני ממונות, אך בדיני ישראל הוא מתחייב בדיני נפשות. "אל תגזול דל כי דל הוא... כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעי הם נפש"(סנהדרין ז). אצל אומות העולם נקבעות הערכאות השיפוטיות בהתאם לגודל הסכומים הנדונים בתביעה. בדין תורה, לעומת זאת, "דין פרוטה כדין מאה". כמאמר הגמרא, "כקטן כגדול תשמעון": "אמר ריש לקיש שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה מנה (סנהדרין ח', ע"א). הערכאה נקבעת לפי מידת הקושי והמורכבות של המשפט. "הדבר הקשה יביאון אל משה" – לא משנה מה חומרת הסכסוך מבחינה כספית, גם אם הסכום פעוט, אך הסכסוך מסובך, יש להביאו בפני שופטים מובהקים וגדולים.

התורה הקפידה הרבה על רמתו של השופט: "שופטים ושוטרים תיתן לך". קודם כל צריך השופט לחנך עצמו, להתעלות מבחינה מוסרית, רק אז ראוי שיפנה לשפוט אחרים. "אלה המשפטים" – מידות ומעשים טובים, "אשר תשים", בראש ובראשונה, "לפניהם" – לפני הדיינים, ואז רק לבצע את משפט התורה הלכה למעשה.

מידת הדין ולפנים משורת הדין

ידוע המאמר "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין" (ב"מ, ל ע"ב). חז"ל ראו במשפט זה אחד מיסודות העולם – אמר רבן שמעון בן גמליאל: "על שלשה דברים העולם קיים: על אמת ועל הדין ועל השלום", שנאמר "אמת ומשפט שלום ישפטו בשעריכם" (זכריה ח', ט"ז), ושלושתם חד הם נעשה אמת נעשה שלום. במשפט התורה אינו מצטמצם בדין בלבד. הצד השני של מטבע הדין הוא לפנים משורת הדין, הפשרה, והוא מנהג חסידות. במידה שאדם מודד כך מודדין לו, וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו. הגישה האופיינית לעם ישראל היא בבחינת "ועשית הישר והטוב".

דוגמה לכך מובאת בתלמוד בסיפור על רבה בר בר חנה, שהכתפים שיברו לו חבית של יין. כעונש נטל מהם את בגדיהם. באו להדיין אצל רב. אמר לו לרבה שייתן להם את בגדיהם, שאלו רבה: הדין כך? ענה: הן, "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב', כ'). אומר רש"י לפנים משורת הדין. אחר שהשיב להם את בגדיהם אמרו לו: "עניים אנו וטרחנו כל היום, רעבים אנו. אמר לו הרב שייתן להם גם את שכרם. שאל אותו, הדין כך? אמר לו כן, "וארוחת צדיקים תשמור". התורה מנסה לחנך את האדם לדרכים טובות ולשילוב של עשיית המשפט עם הצדק והאנושיות. "שימרו משפט ועשו צדקה" אומר הנביא. יש הכרח לשלב את הדברים.

רבותינו העדיפו את הפשרה על פני המשפט. רצוי שקודם למשפט הרשמי ינסו בעלי הדין לבוא יחד לידי פשרה. בהתאם לכך דרשו את המילה "משפטים" – מצווה שיעשה פשרה טרם יעשה משפט (בעל הטורים). מנהיגי האומה וגדוליה נדרשו לנהוג לפנים משורת הדין.

בימינו טרם זכינו למשפט עברי מקורי, לכן ראוי שהמנהיגות תדאג לחנך את ציבור העוסקים בחוק ובמשפט להכיר את משפט התורה, לקרבם אל המקורות הנצחיים של האומה ולבסס על ידי כך את משפט התורה בארץ האבות והבנים.