פדיון שבויים שנמצאים בסכנת נפשות

בדיון ההלכתי סביב עסקת השבויים, יש הטוענים כי העסקה אסורה על פי השיקולים ההלכתיים, מכיוון שאין ספק שכניעה לסחטנות של המחבלים, יש בה כדי לסכן בעתיד את תושבי ישראל, כפי שכבר היה בעבר. חלק ניכר מהמחבלים המשוחררים חזרו לסורם, וזה סיכון מוחשי לעם היושב בישראל. לכן, בהתאם למקורות הלכתיים רבים, ההשלכה ההלכתית למעשה היא המציאות הזאת מטלטלת כל אחד ואחת מאיתנו, ועל אחת כמה וכמה את משפחות החטופים. המחשבות על הבן או הבת, הבעל או האב, הנתונים בשבי חיות האדם זה כ-80 יום מטריפה את הדעת. אי הידיעה על גורלם ועל מצבם היא הנוראה מכול. המשפחות מרגישות, בצדק, שכל יום נוסף של הסיוט הזה הוא הרבה יותר מדי.

פעולות מסוימות של מטה משפחות החטופים עוררו ביקורת בציבור, בטענה שאותן פעולות משרתות את החמאס ומעודדות שלא להיכנע. חובה לומר, שאי אפשר לבוא אל המשפחות בטענות כלשהן. הן זועקות את כאבן, ומנסות בכל דרך לקדם את שחרור יקיריהן. אבל עם כל הכאב וההזדהות, מקבלי ההחלטות חייבים לשקול שיקולים נוספים, המביאים בחשבון את האינטרס הרחב של עם ישראל כולו. השיקולים כבדי משקל. הדרישה להחזיר אותם עכשיו, משמעותה המעשית הפסקת המלחמה והשארת חמאס ויכולותיו. האם דמם של כ-150 חיילים הי"ד שנפלו עד כה רק במלחמה זו אינו יקר לנו? האם אנחנו רשאים להשאיר את ארגון המרצחים הזה חי וקיים, עם כל המשמעויות הנלוות לכך?

במשך הדורות הרבה פעמים נלקחו יהודים בשבי או נחטפו, ותבעו עבור פדיונם ממון רב. חכמי ישראל נדרשו לסוגיה כאובה זו, וקבעו כללים עקרוניים לגבי עצם מעמדה של מצוות פדיון שבויים, ולגבי המחיר שמותר לשלם עבור פדיונם. כך כתב הרמב"ם בהלכות מתנות עניים, פרק ח', הלכה י': "מצוות פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים". השבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על "ואל תעמוד על דם רעך", ועל "ואהבת לרעך כמוך", ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים.

נראה כי ההכרעה בעניין פדיון שבויים, חייבת להיות בידי הממשלה. הממשלה מוסמכת לכך, בדיוק כמו שההכרעה בעניין פיקוח נפש לגבי יום הכיפורים ושבת, היא בידי הרופא. אם הממשלה ומומחי ביטחון חושבים שכדי שהחיילים יילחמו ללא פחד ומורא, מוכרחים להציל את החטופים, השבויים, בכל מחיר וזו טובת המדינה – ההלכה מאפשרת זאת. עניין חילופי שבויים והצלתם הוא שילוב של דין ומציאות, וגם אם נאמר שהתקנה "אין פודין את השבויים יתר מדמיהן", חלה גם על מספר האנשים שמשתחררים תמורת השבויים, שאז ההכרעה היא בידי הממשלה, ועל כולם לזכור את דברי חז"ל ש"כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם מלא".

אמרו חכמים שמצווה גדולה לפדות שבויים, ויש לתרום כספים למענה, והיא קודמת בחשיבותה לכל סוגי הצדקה השונים, מפני שהשבוי סובל מרעב, צמא וחוסר בגדים, ובנוסף לכך חייו בסכנה. לכן אין לחסוך במאמצים כדי להציל שבויים (רמב"ם ושו"ע יו"ד רנ"ב, א').

אולם קבעו חז"ל הלכה, שאסור לשלם עבור פדיון שבויים מחיר מופקע, כמבואר במשנה במסכת גיטין (מ"ה, א'): "אין פודין את השבויין יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם". הנימוק העיקרי לתקנה זו, כפי שמבואר בתלמוד וכפי שפסק הרמב"ם, הוא כדי שלא ליצור תמריץ לשודדים לתפוס עוד ועוד שבויים משלנו, לאחר שידעו שהננו מוכנים לשלם בעבורם כל מחיר.

מסופר על אחד מגדולי ישראל, רבי מאיר מרוטנבורג, שנתפס בשבי והושם בכלא שבאלזס. הקיסר הרשע רודולף תבע עבור פדיונו סכום עצום. תלמידיו הרבים רצו לאסוף את הכסף עבור פדיונו, משום שגם לפי ההלכה, אם מדובר בתלמיד חכם גדול הדור, מותר לשלם עבור פדיונו כל סכום שבעולם. אולם המהר"ם הורה להם שלא לפדותו, משום שהבין בדעתו, שאם ישלמו עבור פדות נפשו ממון עצום כל כך, ימשיכו שונאי ישראל לתפוס רבנים נוספים ויתבעו עבורם סכומי עתק. על כן הורה לתלמידיו שלא לפדותו. כך נשאר הרב מרוטנבורג במשך שבע שנים במאסר, עד ליום פטירתו. בגדולת נפשו ובמסירותו הרבה למען הכלל, גדר מהר"ם מרוטנבורג את הפרצה, והציל את גדולי ישראל שבאו אחריו משבי, ואת המוני ישראל מהוצאות מרובות שהיו עלולות ליצור שבר כלכלי בקהילות.

מה הדין במצב שבו החוטפים מאיימים על חיי החטוף ואומרים: אם לא תשלמו את הסכום הנדרש, נרצח את החטוף? יש מן הפוסקים שסוברים, שהתקנה שאין משלמים כופר מופרז היא במקרה של שבי שבו סכנת הנפשות אינה ממשית ומיידית, אלא ישנם סיכויים רבים שהשובים ימכרו את השבוי לעבד או יחזיקוהו אצלם. אולם במצב שבו הם מאיימים להורגו, אזי מדובר בפיקוח נפש ממש, שדוחה את כל המצוות שבתורה, וברור שגם תקנת חכמים בטלה, ויש לעשות הכל כדי לפדותו. לעומתם, הרבה פוסקים, וביניהם הרמב"ן, סוברים, שאפילו במקרה שהחוטפים מאיימים על חיי השבוי, אין להיכנע ואסור לשלם תשלום מופרז. משום שאם ייכנעו, ייצרו תמריץ לתפוס שבויים נוספים משלנו ואף לאיים על חייהם. על כן מצד הדאגה הכללית לשלום הציבור ולסכנת הנפשות הצפויה לשבויים שבעתיד, אסור להיכנע להם.

למעשה שאלה זו לא הוכרעה עד היום וגם גדולי הפוסקים נחלקו בה. במשך קיומה של המדינה אירעו מקרים שבהם מחבלים חטפו אזרחים או חיילים, ואיימו, שאם לא נשחרר מחבלים רבים מבתי הסוהר שלנו, ירצחו את החטופים שבידם. השאלה היא, האם על פי ההלכה צריך להיענות לתביעתם ולשחרר מחבלים רבים כדי להציל חיי יהודי, או שאין להיענות לסחטנותם?

ככלל אסור להיכנע לסחיטת חוטפים. מכל מקום, כאשר השבוי נמצא בסכנת נפשות מוחשית, נחלקו הפוסקים: יש אומרים שמותר לפדותו ביותר מכדי דמיו, משום סכנת נפשות, ויש אומרים שאסור, משום הדאגה הכללית לשלום הציבור. אל לנו לקנא במקבלי ההחלטות, שנדרשים להתמודד עם שאלות קשות מנשוא, אבל אין להכביד עליהם עוד יותר בהפעלת לחץ רגשי, שעלול להטות את שיקול דעתם.

עניין החטופים צריך לעמוד כל הזמן לנגד עינינו, ועלינו להתפלל למענם בכל יום ויום, שישובו בשלום ובמהרה, עם הניצחון המלא על חמאס.

וה' עוז לעמו ייתן - ה' יברך את עמו בשלום!