ט"ו בשבט הגיע - חג הזדהות עם הטבע

כידוע קשורים כל חגי ישראל בצורה זו או אחרת לארץ ישראל. ט"ו בשבט מתייחד בעובדה, שבכל עצמותו ומהותו הוא חגה של ארץ ישראל, אדמתה, נטיעותיה ופירותיה. משום כך נוהגים בחג זה לאכול מן הפירות שנשתבחה בהם ארץ ישראל. מנהג שיש לו שורשים עמוקים במסורת הקבלה.

המשנה, בתחילת מסכת ראש השנה, מונה ארבעה ראשי שנים, עליהם נמנה גם ט"ו בשבט המוגדר (לפי אחת השיטות) כ"ראש השנה לאילנות". חשיבות הקביעה של ראש השנה ביחס לאילנות נוגעת למגוון ההלכות הקשורות בהם, כך, למשל – ערלה, נטע רבעי, מעשרות וכיו"ב.

המלאכות החקלאיות הבסיסיות - זריעה ונטיעה תופסות מקום חשוב בהשקפת היהדות. עובדה זו בה לידי ביטוי בתחומים שונים ואנו נבחן רק אחד הנוגע לענייננו:

חכמינו ז"ל מצאו לשישה סדרי משנה (זרעים, מועד, נשים, נזיקין, קדשים, טהרות) רמז ומקבילה בפסוק "והיה אמונת עתיך חוסן ישועת חכמת ודעת...." (ישעיהו , ל"ג , פסוק ו') ואמרו: "אמונת" זה סדר זרעים, "עתיך" זה סדר מועד וכו'... וכמה נתכנה סדר זרעים "אמונת"? איכר המטמין את הזרעים באדמה אי אפשר לו שלא יעשה זאת בלא אמונה, אחרת הוא דומה כמי שמשליך את הזרעים ומניח להם להירקב במקום לאוכלם. רק מכוח האמונה והביטחון בקב"ה , שיוריד לו גשמים, ינביט את הזרעים ויצמיח לו פירות וירקות, מסוגל האיכר לזרוע את שדהו.

זהו למעשה הלקח החשוב מט"ו בשבט. האמונה היא המקשרת את האדם עם האדמה והנטיעה. כגון זה מצאנו באברהם אבינו עליו נאמר "וייטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א-ל עולם" (בראשית, כ"א, פסוק ל"ג).

במציאות היסטורית חרג ט"ו בשבט מן המסגרת הבלעדית של מצוות התלויות בארץ, והפך להיות חגה של ארץ ישראל ויום הזדהות עם הטבע. ניתן לומר, שכשם שתשעה באב חדר למסורת היהודית כיום ההתייחדות עם חורבן ארץ ישראל, כך מציין ט"ו בשבט את ההיפך הגמור: פריחת הארץ, בניינה, יישובה, יפעת הטבע וטיב הפירות שאדמתה מניבה.

זכור לי שברומניה עשו אבותינו מאמצים גדולים, ע"מ לזכות לברך בט"ו בשבט על פרי מפירות ארץ ישראל. מנהג זה הפך להיות אקט של הזדהות עם הארץ.

ביום זה, בנוסף לסדר אכילה ממיטב פירות ארץ-ישראל, יוצאים גם אל חיק הטבע ומרבים בנטיעות, שכן "כל האילנות להנאתן שלבריות נבראו" (בראשית רבה י"ג) – אף אם לא תמיד להנאתנו - שלנו.

מסופר במסכת תענית כ"ג: "פעם אחת היה חוני המעגל מהלך בדרך, ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו: מתי הוא יניב פירות? אמר לו: בעוד שבעים שנה, אמר לו האם אתה בטוח שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? ענה לו: אני מצאתי את העולם בחרובים, כשם שנטעו אבותיי לי, אף אני אטע לבניי".

ט"ו בשבט שמח,

הרב יוסף וסרמן

יו"ר המחוז