הרצאה: "פרויקט האטום של ישראל"

ב-5 בפברואר 2014 נערכה הרצאה בנושא: "פרויקט האטום של ישראל" - כיצד שמה ישראל ידה על היכולת הגרעינית? הפרויקט הגדול והחשוב ביותר במדינת ישראל מאז הקמתה ועד היום. המרצה היה מר מנחם טילמן, חוקר תולדות מדינת ישראל בעת החדשה.

מנחם סקר את תולדות המדינה ובמיוחד בשני העשורים הראשונים, שהם החשובים ביותר ובהם מתעצבת דמותה של המדינה. אלה שני העשורים המופלאים שהרימו את מדינת ישראל לדרגת אחת האומות המובילות בעולם.

מעבר לפרויקט הגדול, הכלכלי, הצבאי והמדיני, שהוא עדיין בחזקת פלא פלאים, מנחם דיבר על אותם הדברים שהשתיקה יפה להם וציין שהדברים מבוססים על פרסומים גלויים, ובעיקר "ממקורות זרים".

הכל החל באוקטובר 1945, בימי טרום המדינה. בן גוריון ביקר במחנות ההשמדה דאכאו וברגן בלזן, חודשים ספורים לאחר שחרורם ע"י בנות הברית. כאשר חזר לארץ ודיווח על אשר ראו עיניו, געשה הארץ. אז קיבל בן גוריון את אחת ההחלטות החשובות בחייו.

זכורים דבריו: "כאשר אעמוד בראש מדינה יהודית, אעשה כל מאמץ לבסס יכולת גרעינית ופצצת אטום, כדי שלא נחזה עוד בתופעות כמו ברגן בלזן".

מנחם המשיך ותאר את הדינאמיקה שלפני הכרזת המדינה, הספקות וחוסר הוודאות בקרב מנהיגי העם. כל אלה לא עמדו בפני האיש בן גוריון. המדינה הוכרזה חרף המלחמה הצפויה עם הערבים והתוצאות ידועות.

כעבור שנים מעטות עשתה מדינת ישראל את הבלתי אפשרי: היא הפכה למדינה השישית בעולם שברשותה נשק גרעיני. שלושה אבות לפרויקט האטום: בן גוריון, שמעון פרס ופרופ' ברגמן, מחשובי מדעני ישראל בכל הזמנים.

בשנת 1952 ייסד בן גוריון את הוועדה לאנרגיה אטומית בראשות פרופ' ברגמן, שהיה כימאי במקצועו ופיתח שיטה להפקת אורניום מסלעי הפוספטים. בהמשך נוספו אליו מדענים צעירים נוספים שנשלחו למכוני מחקר בארה"ב ובאירופה ובשובם היוו את גרעין הפיתוח ליכולת הגרעינית של ישראל.

לקבוצת המוחות המבריקה הזו נוספו עם הזמן מדענים נוספים ותוך חמש שנים בנו תכנית שאפתנית מזהירה של הידע לבניית פצצה. וכך, ב-1956, ארבע שנים לאחר הקמת הוועדה האטומית, היה לישראל כל הידע התיאורטי לבניית הפצצה.

באותה עת קם נאצר במצרים וגירש את כוחות האו"ם מסיני, בניגוד לכל ההסכמים החתומים. נוצר מצב רגיש במזרח התיכון, נאצר צייד את ארצו בנשק סובייטי מודרני רב. אספקת הנפט היקר הייתה עתה תלויה ברצונו הטוב ובגחמותיו של נאצר. 

לאחר ועידת סבר בפריס, ובעצה אחת עם צרפת ובריטניה, החלה ישראל להנחית כוחות בתעלה והבריטים והצרפתים הצטרפו. הייתה התחייבות שלא להשאיר את ישראל לבדה מול מצרים. טילמן סיפר בהרצאתו הקולחת, על הקשר שבין שמעון פרס ובורג'ס מונורי והיחסים שנרקמו ביניהם. פרס ביקש ממונורי לאשר את הקמת הכור האטומי, ובתמורה התחייב לשכנע את בן גוריון להיכנס למבצע סיני. אספקת הכור נקבעה למועד מאוחר יותר, ופרס השיג התחייבות של צרפת לספק לישראל כור אטומי משוכלל שיועד רק למטרות שלום. כאן ספגה ישראל מהלומת פתע: ממש ביום החתימה על הסכמי הגרעין, נפלה ממשלת בורג'ס מונורי.

החלו שיחות טלפון מרתוניות בין פרס ומונורי, וכאן המקום לומר: בזכות פרס חתם מונורי על ההסכם הנכסף עם תאריך יום האתמול, היום שלפני נפילת הממשלה.

עם עליית דה גול חלו שינויים מפליגים. דה גול ביקש להתנער מכל הסכמי ההתחייבויות של קודמיו, הוא הקים את הרפובליקה החמישית. שוב נדמה היה כאילו הכל מתמוטט עלינו, עד שהגיעה שוב "אלילת המזל" שלנו, שמעון פרס, ובעזרתו של ז'ק סוסטל, שהיה שר המדע, הוחלט לעשות הכל לסיים את עבודות הכור מהר ככל הניתן, לפני שדה גול יעלה על המתרחש.

הדרמות שהתרחשו מתחת לפני השטח היו הרות עולם. הציבור הרחב בארץ לא ידע ולא הבין את המתרחש, בעוד כאן נערך סיעור מוחות כיצד לעמוד בקצב העבודה וכיצד להשיג את כמות האורניום הדרושה בדרך לא דרך, כאפשרות היחידה שנותרה. אנחנו היינו חייבים להכין את נשק יום הדין, ויהי מה.

בינתיים נרכש בארה"ב הכור הגרעיני בנחל שורק למטרות שלום. נורבגיה, ספקית האורניום, הייתה מוכנה לספק רק את הכמות המזערית שנחוצה לכור בנחל שורק, וזה לא הספיק ליצירת פצצה גרעינית. בצר לה, פונה הוועדה לאנרגיה אטומית למוסד.

המוסד הטיל את המשימה על ראש הלק"מ (הלשכה לקשרי מדע), רפי איתן, ושוב, בדרך נס ובהרבה מזל, הוא השכיל "להעלים" את כמות האורניום הנחוצה מתוך קבורת אשפת האורניום בפנסילבניה. כך נוצרו שתי הפצצות הראשונות של מדינת ישראל, אותם שתיים האמורות להבטיח את קיומה של מדינת ישראל.

בכך לא תמו צרותינו. באמצע שנות ה-60, גילה מטוס סיור אמריקני את כיפת הכור. הנשיא אייזנהאור ביקש הסברים ודרש נוכחות וביקורת אמריקנית. לכך בן גוריון לא יכול היה להסכים. למזלנו, תקופת כהונת אייזנהאור עמדה להסתיים, אך לרוע מזלה של ישראל, נבחר קנדי ונכנס לבית הלבן ב-1961, הנשיא האמריקני הכי פחות אוהד מכל נשיאי ארה"ב.

קנדי הפעיל על בן גוריון לחץ חזק וברוטאלי לאפשר לפקחים להיכנס לכור. אי אפשר היה להסכים לכך, ובן גוריון, שהבין עתה כי העולם מופקד בידי צעיר עוין, שהפעיל איומים קשים כנגד המדינה, נקט צעד תכסיסי. כדי לדחות את הקץ ולעכב את גזירות קנדי, שכמוהן מכת מוות לפרויקט הגרעין החשוב שלנו, הוא התפטר יום לפני שהיה אמור להשיב תשובה לקנדי. הוא ירד לשדה בוקר, והסבריו אז נראו תמוהים וקלושים.

אחריו עלה לוי אשכול, ואז התהפך הגלגל פעם נוספת. ב-1963 נרצח קנדי בידי מתנקש יחיד על רקע מניעים פרטיים בהחלט. יורשו, לינדון ג'ונסון, היה אוהד ישראל מאין כמוהו. הוא אישר את הסכם הספקת טילי הוק ומטוסי הסקייהוק למדינת ישראל. שנה לאחר מכן הוזמן אשכול לחוותו של ג'ונסון בטקסס כידיד קרוב, ושם נחתמו ההסכמים שהתירו והפשירו את המשך פרויקט הגרעין של המדינה.

כמה עלה הפרויקט למדינת ישראל? העלות הייתה אדירה: כ-5 מיליארד דולר. השאלה: מניין בא הכסף? הכסף הגיע משני מקורות: תקציב הפיתוח של מדינת ישראל, ששועבד ל-15 שנה. כל תקציבי הפיתוח האזרחי הועברו לפרויקט האטום. המדינה הייתה במצב קשה ביותר, על סף הידרדרות כללית, עד שהגיעו תשלומי הפיצויים מגרמניה. השילומים ששילמו הגרמנים הועברו לקניית אניות, הוקמו מפעלי ים המלח, הברום ומפעלים גדולים אחרים. כל היתר נשאב מתושבי מדינת ישראל וממערב אירופה.

שני אנשים יקרים שכולנו חייבים להם רבות הם ג'יימס רוטשילד וסר אייזיק וולפסון. איש יקר נוסף הוא איב פיינברג, איל טכסטיל מניו יורק, שתרם גם הוא את חלקו הגדול בהקמת המדינה ובאישור הנשיא טרומן.

לסיכום, אמר מנחם טילמן בהרצאתו המרתקת, כי פעמיים עמדנו בפני דילמת השימוש בנשק יום הדין: ערב מלחמת ששת הימים ובמלחמת יום כיפור. למזלנו, לא נזקקנו לכך. ושוב, לעולם לא תקום עוד ברגן בלזן ודוגמותיה.

תודתנו נתונה למנחם טילמן על הרצאתו המעניינת, המאלפת והמקיפה ביותר.

אכן החכמנו ולמדנו. התנועה הציונית חיה וקיימת.