זוכרים את עופר

כבר 18 שנה שאריה שיף, יו"ר סניף ערד, מנסה להכיל את השכול הנורא כשבנו עופר שיף ז"ל נהרג בתאונת דרכים. לא הכאב והבכי מניעים אותו, אלא הרצון לתת ולשמח. ראשית, גילוי נאות: אריה הוא אבי ועופר היה אחי. אמנם זהו סיפור חיי, הנפשות הפועלות והפרויקטים המדוברים מוכרים לי היטב, ולכן זה לא מקל על העבודה של לכתוב את הכתבה שלפניכם, ההיפך.

"אחרי 25 שנים בצבא", מספר אריה שיף, "קיבלתי תפקיד של ניהול תחנות דלק, נאלצנו לעבור מהצפון לדרום ובחרנו לגור בערד. עופר, בני הבכור, החליט להישאר בצפון והשתקע עם זוגתו בקרית ביאליק. הם כבר דיברו על חתונה".

עופר, הבן הבכור למשפחת שיף היה ילד שובב ובלונדיני, הסתובב על הגבעות וההרים, ובעיקר זכור כאדם שמח וחייכן.

כשהוא רק בן 23, החליט עופר כי בכוונתו ללמוד בטכניון ולצורך כך הוא עבד בשליחויות על וספה. "הצעתי לקנות לו רכב אבל הוא סירב", מספר אריה, "ביום בהיר אחד, כשהוא סיים את העבודה ועמד לחזור הביתה, התנגש באוטו ונהרג במקום. קיבלנו את ההודעה שהוא נהרג וחיינו התרסקו. מאותו רגע חווינו התפרקות טוטאלית, עצבות גדולה וחוסר אונים. הבאנו אותו לקבורה בערד, ומאז המוח שלי קודח וחושב מה לעשות, איך להנציח, כיצד נכבד את זכרו של בני עופר".

לאחר השבעה מצא עצמו אריה בפרשת דרכים. כיצד יתמודד עם השכול? האם לנצח יהיה מיוסר מהאובדן אותו חווה? האם ייתן לדיכאון את המפתחות שינהג ויתיישב בכסא האחורי, אדיש לדרך? די מהר הבין כי לא זו דרכו, "החלטתי שאני כאן בשביל החיים, ובגלל שיש בשביל מי ובשביל מה – אני ממשיך לחיות, כיוון שיש בית, אישה ועוד שלושה ילדים. האובדן עשה תזוזה לרהיטים שבראש. לקח הרבה זמן עד שהחלטתי ממש מה אני מתכוון לעשות".

רעיון ההנצחה דגר בראשו זמן רב. בהתחלה התכוון להקים פארק במקום בו הוא נהרג, בצפון. במוחו כבר ראה פארק עם ספסלים ועצים וילדים משחקים. אך רצה הגורל, ועיריית חיפה הזיזה את הכביש בו הוא נהרג והנקודה הזו נעלמה מהמפה, "חשבתי לעצמי, שאם מישהו מחליט לעשות פינת הנצחה איפשהו, ויחליט מקבל ההחלטות להזיז את הכביש או לבנות שכונה, לאן נעלמת ההנצחה? מישהו הניח אבן בצד הדרך לזכר הקרוב ושנה לאחר מכן הכביש נסלל קילומטר צפונה ולאבן כבר אין משמעות. מהמחשבה הזו החלטתי שההנצחה שלי תהיה הנצחה חיה".

בשנים הראשונות הקים אריה פרויקט בשם "צלילים במדבר". ביחד עם נוער בסיכון, מילאו את המדבר לאורך טיילת מואב בעשרות פעמוני רוח, שהכין הנוער, "את אותם ילדים אני רואה היום כבר אנשים בוגרים, הם אומרים לי שלום ברחוב ואני רואה שהם מבינים את המשמעות של הפעילות איתם. דיברנו הרבה על זהירות בדרכים, ואין תמרור אזהרה גדול יותר לאותו נוער מאב שכול. בעקבות זה גם התחלתי להתנדב במשטרה ובמתנ"ע, ובמהלך השיטור אם אני תופס נהג מבצע עבירת תנועה חמורה, אני לא חוסך ומספר להם עלי, שיבינו שהכביש הוא לא משחק, שיש השלכות לנהיגה מסוכנת. אני מסתכל להם בעיניים וההשפעה היא חזקה יותר מכל דו"ח תנועה שהם יקבלו".

טקס חנוכת הפארק של עופר

את הרעיון השני לפרויקט ההנצחה קיבל לאחר שבנו הצעיר (כותב שורות אלה) חזר משביל ישראל וסיפר לו על כל אותם מלאכי שביל הפזורים לאורכה של מדינתנו, פותחים את דלתם למטיילים ומארחים אותם בנדיבות ללא תמורה בכלל. כך נולד הרעיון ל'אוהל של עופר': "שמעתי על כל הטוב הזה לאורך השביל, שמעתי על אנשים שמארחים, מאכילים ומראים אהבה לחבר'ה הצעירים שמטיילים, החלטתנו שגם אנחנו צריכים להיות מלאכי שביל, שכל אותם אנשים צעירים שעוברים בערד בשביל ישראל חייבים לעבור אצלנו. ערד זו נקודת אמצע על השביל, או שבאים רצוצים מהמדבר וחייבים לאגור כוחות מחדש, או שיורדים דרומה אל המדבר וגם אז אגירת הכוחות חשובה לפני שממשיכים. הנוער והצעירים שלנו 'כובשים' את הארץ ברגל, אנשים בפנסיה, סטודנטים, מטיילים מחו"ל, כולם הלכו על השביל ועברו אצלנו. התארחו אצלנו בחינם וללא תמורה כבר יותר מ-4000 מטיילים. בנינו אוהל בדואי בגינה לאירוח, הקמנו מקלחת ושירותים, והכל כדי שיוכלו לנוח לפני שממשיכים במסע. לאוהל קראנו 'האוהל של עופר' ומיד אנשים שואלים מי זה עופר. אני מספר לכולם על שם מי המקום, והחוויה החיובית איתה הם יוצאים מאיתנו, משאירה את זכר בננו קיים ומחובר עם קונוטציה חיובית אצל כל אחד ואחד מהמטיילים האלה".

השנה, 18 שנה לאחר לכתו של עופר, התקבלה החלטה אצל אריה שיף, כי מפעל ההנצחה שלו צריך להמשיך ולהיבנות. בעזרת חברו הטוב של עופר מהשירות הצבאי, קיבל בתרומה מתקני כושר משוכללים לגינות ציבוריות. אריה פנה לראשת העיר דאז, טלי פלוסקוב, ואמר כי כל מה שהוא צריך זה חתיכת אדמה. המתקנים, התשתיות, ההתקנה, הוא ידאג להכל. בעירייה נענו לבקשתו והקציבו לו פינה בין כיכר הבנים לכניסה לעיר. הזמן דחק, והאזכרה בה תכנן לחנוך את הפארק לראשונה הייתה במרחק שבועות ספורים בלבד. בעבודה מאומצת בעזרתם האדיבה של אנשים רבים, הצליח לעמוד ביעד ובנה פארק מלא באהבה לנוחיות הנוער, המבוגרים, תושבי העיר וגם אורחיה. השטח בו נבנה הפארק, נמצא על שביל ישראל, ובכך מתנגשים הפרויקטים אחד בשני כאשר קמים המטיילים מלילה של מנוחה ב"אוהל של עופר", ממשיכים בדרכם רק כדי להיפגש גם עם "הפארק של עופר".

בבניית פארק כזה, מה המטרה?

"כל פארק וכל הנצחה שאנחנו עושים, זה בשביל להכניס לראש של האנשים שבעצם כדאי לחיות. שמישהו נפטר או נהרג, מנציחים אותו. זה מיותר, הרי אין צורך להנציח אנשים צעירים! תאונות דרכים זה מוות מיותר שיכול להימנע אם רק אנשים יזכרו לשמור על עצמם. לשמור על הבריאות, על הערנות, על יכולת השליטה בעצמם ולקחת לתשומת ליבם שהחיים יפים וכדאי לשמור עליהם. אני רוצה שההנצחות שלי יגעו בכמה שיותר אנשים, שהמסר יעבור כמה שיותר קדימה ולרוחב. אני יודע ששום דבר לא יחזיר לי את עופר, אבל כל עוד דברים טובים נעשים בשמו, הזכר שלו ימשיך להיות חי. העצב לא יחזיר אותו, גם לא הכעס או הצער. זה לא יביא תועלת. מה שכן יביא תועלת, אלו הפרויקטים האלה שמצליחים לעשות טוב בליבם של אנשים. אני מאמין שמי שעושה טוב, מקבל טוב חזרה. גם אחרי כל המשברים, עדיין לא איבדתי את האמון ולמרות האובדן הגדול, אני יודע שזכינו עם משפחה מחבקת וחברים טובים".

מה הפרויקט הבא?

"הפרויקט הבא יהיה לעשות את שביל ישראל בעצמי וללכת בשמו של עופר. להכיר את האנשים לאורך השביל ולהפיץ את הטוב הזה גם מחוץ לערד הקטנה. זהו מסע שאני הולך לעשות, עם כל הקשיים שיש מסביב, אני כבר לא אדם צעיר, הרגליים שלי לא מה שהיו והניתוחים אותם עברתי ועוד יעבור, לא יעצרו בעדי מלהשיג את המטרה שלפני. מקסימום יאטו אותי קצת אבל גם עם זה נתמודד. עכשיו נשאר לי רק להחליט אם ללכת עם דגל או חולצה".

יש לך מסר לאנשים שמנסים ללמוד כיצד לחיות עם השכול והאובדן?

"אם יש בשביל מי או בשביל מה, להמשיך בעולם הזה- ממשיכים לחיות. יש חיים שממשיכים וזורמים, ואנחנו עוד כאן. עם כל הצער והסבל, עם כל השמחה והששון, יש הרבה דברים שאנחנו עוד יכולים לתרום ולתת".

משפחת שיף ליד שלט ההקדשה לעופר ז"ל